אל-הדגל

בנאדם חונה את מכוניתו האפרפרה באופן כפול ליד בית-קפה כדי לקחת לעצמו הפוך קטן ודל-שומן. בזמן שהבריסטאי מכין לו את כוס המשקה הוא מנסה למצוא את הסיבה לכך שהיום כבר הרבה מקומות בעיר לא מגישים יותר חלב רזה ואגב כך נזכר בתקופה בה פתח המקום את שעריו לראשונה. מלחתחילה נדמה שהעיצוב שואב השראה ממה שהיה בעבר קפה קפולסקי. דלפק עץ כהה, עתיק, כבד ומיושן, משוח בלק מבריק שמקנה למקום הד מודרני ופונקציונאלי. בהתחלה פעל לצד מה שנחשב בזמנו גורד שחקים, נועד לתת שירות לעובדים המסורים תחת צל תמידי ופרצי רוח אלימים, משרת בין היתר את עובדי משרדי החדשות של ערוץ טלוויזיה חדש - מגישים, מגישות וכל סקאלת ההנהלה וההפקה. צעירים וצעירות עם מבט שחצני בבגדים צבעוניים עם סיגריה תמידית נעוצה בפיהם ושקיות שחורות נתלות מתחת לעיניהם, חשודים מיידיים במה שפעם היו קוראים לו ׳יושבי בתי-הקפה׳. עם השנים נסגר הערוץ ושלט-החוצות התחלף מסמלו לשם של בית השקעות ותיק ומהימן מה שסילק מהאזור את כל ׳יושבי בית-הקפה׳ מהערוץ והביא במקומם את ׳יושבי בית-הקפה׳ מתחום הביטוח. כך או אחרת בית הקפה לא שינה את תצורתו מאז ועד היום ואף אחד כבר לא זוכר את רשת קפולסקי.

המכונית האפרפרה מתעקלת עם הכביש דרומה לכיוון תחנת הדלק, התנועה מתחילה להיות ערה בזמן שהיא שטה בקו ישר על כביש סמי-סואן והשמש נישאת ממזרח גדולה ומנצנצת מעל גורדי שחקים אמיתיים, כאלה שיוצרים קו שמים עירוני ומרהיב שעלול לגרום לבנאדם להבין שוב פעם שהזמן קצר. ברדיו מתנגן ניק קייב: ״דיס איז דה וויפינג סונג!״ מייבב בקול נמוך והוא מתחיל לנוע בריקוד עליז על מושב הנהג. לאחר סיום מלאכת מילוי הדלק הוא חוזר למסלולו.

מכאן ועד שיגיע לשער ביתו הדרך ארוכה ויציבה בקו דמיוני ומאונך דרומה. באחד הצמתים הוא נעמד ברמזור ונדמה לו שנמתח ממנו קו מאוזן ומזרחי שבקצהו נמצאת שכונת ילדותו. בקו מערבי מקביל אפשר להגיע לאיפה שהיו פעם בית מעריב והשוק הסיטונאי שכבר זמן מה הוחלפו לאחר שכוסחו כמו דשא פראי. הלאה משם משתבללת העיר להסתעפויותיה וכבר אין פניות שמאלה או מסלול ישר, רק פיתולים שצריך להכיר היטב כדי להתמצא. אך כעת, באזור הבטוח והמסודר בו הוא נוסע, נדמה לו שהכול מתארגן מנקודת ההתחלה שהיא הוא ברשת שתי-וערב ממנו והלאה.

מכוניתו נכנסת לשביל הרחב בו הוא גר. היא חולפת על פני בתים משותפים נמוכים ודו-קומתיים. כל בית כזה יכול להיות מחולק לארבע דירות: שתיים למעלה ושתיים למטה כשקיר משותף חוצה בין השכנים. מדרגות מלמעלה יורדות לגינות הפונות לכיוון השביל, דירות מלמטה יוצאות לחצרות ברחוב המקביל. בנאדם שטוף שמש מתרווח בכיסא הנהג בנחת. אילו היה רוצה היה יכול לנסוע לאן שהרוח תישאהו. הוא מפליג באיטיות הביתה ולפתע נעצר ומשתתק. מבעד לשמשה הוא מבחין בדבר חדש – דגל ענקי כגודלה של המונה-ליזה מונף מולו אל השביל. מוט נעוצה בחוזקה ובנגישות בין שער ביתו לבית השכנים שגרים מתחתיו. מקל עבה מעץ בהיר וצעיר פונה בגסות פוטוריסטית למעלה ובאלכסון לצד שער ביתו ממש מעט מעל ראשו. בדו של הסמל מתוח וחדש והוא מתנפנף אל הרחוב בגאווה ברוח הקלה.

הוא מחשב ונשבע שיום העצמאות עבר די מזמן ואינו עתיד להתרחש בעתיד הנגלה לעין. הדגלים בשכונה כבר כולם מהוהים ומאובקים. אפשר להבחין בהם מבעד לשערי הבתים זנוחים ונשכחים. הלבן האפיר, הכחול תכול. לא כדגל הזה הם, אשר מתגאה ומתרה בעוברים ובשבים ״הנני גלעד!״

מתנשף בכבדות הוא מחנה את רכבו בצמוד לחומת ביתו בחניה פרטית השמורה רק לו. הוא אוסף את חפציו מהמושב האחורי ומשליך את הכוס הריקה אל תוך פח ירוק וגדול ששוכן בגינתו. מה זה מפריע לו בכל מקרה, מה עניינו, מה׳כפת. אך כתפיו שמוטות ומסגירות חולשה פושטת בגוף. ערבים ארוכים בתקופת הקיץ האחרון יושבים ילדיהם המתבגרים של השכנים בגינה שמתחתיו, זו שכעת מונח בה הדגל החדש. הם שותים לשוכרה, מעשנים סיגריות מסריחות מתחת לחלונו ושומעים מוזיקה בעצמה גבוהה. הוא מנסה לגלות חמלה, אך פעם ירד לגינתו ומצא חלקיקי ניירות קרפ צבעוניים מפוזרים על עץ האזדרכת שלו. כמה ערבים אחרי כן שמע קולות נפצים והבין שמדובר בקונפטי.

הוא היה פעם בן נוער שאהב לשבת בחברותא ולצחוק בקולי קולות. אך ערב אחד כל כך סבל מנוכחות הילדים בגינה מתחתיו עד שהתיישב לכתוב סיפור על שכנה משוגעת שמרוב טירוף ירדה בליל ירח מלא ממדרגות ביתה כשלגופה חצאית טוטו קצרצרה וצבעונית בלבד. היא נעמדה בראש הגרם ברגליה הפלחיות ויצרה קשר עין עם החבורה העולזת. עינה הימנית פזלה ימינה והשמאלית שמאלה בתנועה חולה ובלתי אפשרית. ייללה כתרנגול הודו בשיערה הפרוע והמשתולל כשדדיה חשופים לעיני כל ובידה מטה מסתורי ומעוטר. אז הביטה אל הירח, הרימה את מקלה, וכשהשיגה את תשומת ליבם המלאה של חבורת הנערים (עניין של שניות בודדות) פנתה לעברם על כל רמ״ח אבריה והניפה באחת את חצאיתה חושפת אבר-מין עצום, פרוע, טבעי ומדמם, משמיעה קולות ממעמקי האדמה.

אחוזי אימה התפזרו הבליינים מוכי השיגעון וחיפשו מחסה מתחת למנגל וכורסאות גינה רחבות. ניסו להאחז בעץ פורמייקה ומטות מתכת כבארבע קרנות מזבח אך לחשיה התגברו על כוחותיהם הצעירים ומאותו ערב נדרו בלי מילים לא להתראות עוד לעולם. סוף הסיפור כעבור מספר שנים כאשר חולפים שניים מהם זה על פני זה במקרה ברחוב ולאחר היסוס וחוסר הצלחה ליצור קשר עין מחליטים איש-איש עם עצמו לפנות כל אחד לדרכו כזרים מוחלטים.

בנאדם עובד קשה. הולך לישון, קם בבוקר. לעיתים הפוך – עובד בלילה, ישן לעת הצהריים. בכל יום אוסף את רכבו, נשחק ומתעייף. מעוצבן ולאה. מלא אזוז וחדווה. אך הדגל נשאר בשלו, תמיד מתוח, לנצח רענן. אורכו כשני-שליש מגוף בנאדם והוא מתרה ומתגרה: ״זהו קו הגבול. כאן אתה, שם הם״ משקר לו. הם באותו המקום וחצי מקוטרו נמצא בשטח ביתו. מה כל כך מפריע לו, מתלונן. מה הבעיה עם דגל גדול על סף הבית. למה לעשות ענין מכל דבר. תכף החופש הגדול יעבור והדגל יזדקן וירקיב. אולי כבר יהיה לא מכובד להשאיר אותו כך ויהיה צריך למצוא לו מקום אחר וצנוע יותר. הבד יצהיב והוא יזדחל למטה עד שידמה למטלית חבוטה ומקומטת. כשהאופטימיות מקננת בו הוא מדדה יום ביומו חזרה לביתו, עד שכוחו אוזל למראה השער הרהבתני. הדגל תמיד מנצח את בנאדם.

באישון הלילה הוא מחליט להתגנב חרש אל מחוץ לביתו, עומד מול חלונותיהם החשוכים של שכניו, אין ישיבה, אמא ישנה, דממה גמורה. נעמד מול הדגל בדום וחוטף אותו באחת מבין שני השערים. רץ לביתו כגנב במנוסה, מניח את הדגל על קיר הסלון לצד מסך טלוויזיה וחש כמנצח. מעט מסוחרר הוא מבין שנדפק ושאין לו מה לעשות עם הדגל הזה עכשיו. אז הוא קם באחת ומוריד אותו מהר אל פח האשפה הירוק העומד בחצר ביתו. אממה, מכסה הפח לא מצליח להסגר עד הסוף. הדגל ארוך מדי עבור פח האשפה וסדק של עשרה ס״מ עומד בינו לבין חשיפת התועבה. מה אם השכנים יבחינו במוט המבצבצת מבעד לחרך? ומה יגידו פועלי הזבל כשיבואו לפנות את הפחים? עובדי התברואה יתנקמו בו, השכנים יעלבו בו, עוד יוכנס למאסר בגין בגידה! הוא יאבד הכול – את עבודתו, משפחתו, כל מה שעמל עבורו. תמונתו תפורסם והוא יוקע בפומבי. רץ מהר עם הדגל חזרה לביתו ומחליט להמתין מספר ימים כדי לבחון את תגובת השכנים.

בנאדם חי לו עם דגל ענק בסלון. הבן שלו שואל למה יש דגל בבית אז הוא מנסה להעבירו למקום פחות בולט. בארון הוא זורח על פני ערמת המעילים הכהים ושמלות קיץ מתנפנפות. בשירותים לא ניתן לסגור את הדלתות כמו שצריך ונראה שאין מקום לדגל הזה בשום מקום. ארבעים ושמונה שעות מורטות עצבים עוברות עד הפתרון המיוחל והדגל ממשיך להפתיע אותו בסלון, מביא איתו שוב את המחשבות על השכנה בחצאית הטוטו והקונפטי הצבעוניים והחשש המתמיד שהיום זה יבוא ויקרה הסקנדל והאישה תצעק לו מהחלון: ״בנאדם, מה אתה עשית עם הדגל שלי?! זה הדגל שלי! הוא לא גם שלך?! ״ יאלץ להחזירו לפתח ביתו ולחיות עד סוף הימים בצל מבטיה החשדניים. אך היממות עוברות והתגובה ממאנת להגיע. אף אחד לא אומר שום דבר ודמו אינו מותר. עמוק בלבו הוא מרגיש שכנראה עשה לאמא טובה. מדובר במעשה של גבורה כי אף אחד לא ידע מה לעשות עם הדגל הגדול מידי לכל קנה מידה. מה אנחנו הכנסת? קפיצה מעל הפופיק ללא ספק, מרד נעורים של בן סורר. הוא מתהלך בסיפוק בביתו ובכל פעם שחולף על פני שער הכניסה מקפיד לפקוח חצי עין לאחורי גבו. בחוץ שתיקת שכניו התהדקה, בפנים אורב לו דגל בפינה, מפתיע אותו עם כוס משקה ביד, נבהל ושופך קצת מהתוכן על הרצפה. אפשר להעביר את הדגל כתרומה למשכן הכנסת או לבסיס צבאי. ישאיר אותו על סף כניסה של מקום כלשהו שירצה בו כמו תינוק עזוב על מפתן בית יתומים. אין ביניהם אהבה. חשבון הנפש מתארך והוא מחפש איפה טעה. השמש שוב עולה בבוקר ומחשבותיו נודדות אל עבר המעשה הנדרש. אין אפשרות להעביר את הדגל כמו שהוא לפח. הוא גבוה מדי עבור המכל. בנאדם מדמיין עצמו זורק את הדגל לאשפה ונכנס לתוכה כדי לנסות ״לטפל״ בו כך שהמכסה יוכל להסגר. הנה הוא ולא אחר עומד בתוך הפח, טינופת נדבקת בזיעה מזדחלת בזמן שהוא מנסה לשבור את המקל מבפנים ולחתוך את פיסות הבד. הדגל לא נגזר ונדמה לו שישראלי לא יכול להרוס את הדגל של עצמו. יש את מנקה הרחובות שדיירי השכונה מקפידים להציע לו כוסות מים בכלים חד-פעמיים בכל פעם שהוא חולף על פני ביתם והוא מתחרט שלא עשה כמותם עד עכשיו. אולי אם היה מסתדר יותר טוב בצבא, אם היה נולד למשפחה יותר נכונה, אם היה לו אכפת יותר מהקבצנים בצמתי הדרכים, מהמסוממים והדפוקים שהוא מסיט מהם מבט, אולי אם היה מחלק עוף בשבת, אם היה מארגן את העוני מחדש, מתנדב, הוגה, חושב, מתחשב. השמש שוב עולה וחזקה בבוקר ומחשבותיו נודדות אל עבר המעשה הנדרש. בנאדם מחליט שהשטח בטוח ואפשר להעביר את הדגל אל פח האשפה. אך מה לגבי עובדי התברואה? הם עלולים להזדעזע מהמעשה ולהגיב בתקיפות. בלי לחשוב יותר מידי, הוא תופס זוג מספריים גדולים ומתנפל עליו אחוז שגעון, מנסה לנתקו מהמוט, אך הלה מחובר בצורה שבלתי אפשרי להתרה. בעוד מוחו מריץ סרטונים של שריפת דגלים ומפגינים מכים בובות מנהיגים בחברון הוא מביט אל הדגל ובנחישות מנסה להתנפל עליו שנית. עכשיו הוא כבר בלב העניין מנסה לחתוך את הדגל לגזרים קטנים או בינוניים לא חשוב העיקר שאף אחד לא יזהה את תכליתו המקורית. אך הדגל מסרב להיגזר ורק נפרם לחוטים צבעוניים מבד פלסטי קשה בקצוות. מרוט כולו ובבגדים רפויים בשעה קטנה של לילה אוסף את הדגל בידיו ונושא אותו לכמה רחובות מקבילים מביט בחשש פן יפתיע אותו שכן חטטן ופטפטן. כאשר הוא רחוק מספיק הוא מנסה לטמון את הדגל עמוק בפח האשפה אך מכסה המכל מסרב להסגר. הוא מוציא אותו ומנסה לשבור את מוטו עם רגל בועטת בתנופה אדירה אך עצו טרי מדי וכך הוא מותיר דגל חדש ומבריק בפח טחוב ומצחין. בהגיעו הביתה הוא מנסה לשטוף מעצמו את לאות היום אך עיניו נשארות טרוטות. מה עשה, מי הוא האדם הזה שהפך להיות, זורק את דגל מדינתו כך לזבל. הוא חש שעליו להתבייש אך לא מבחין בבושה. האם כך מרגיש בוגד? האם עוד נחשב אזרח של מדינתו? איך ישיר מבט שוב לדגל? לשמע משאית הזבל הראשונה של הבוקר מתחת חלונו הוא מזנק ממיטתו ומתארגן במהירות ליציאה. מבעד לקרן הרחוב הוא מביט ברעד בפועלי התברואה מחברים את הפח למשאית. היא מרימה את הזבל ובולעת את התוכן מבלי לעשות איפה ואיפה. הפועלים מחזירים את המכלים באדישות בזמן שהמשאית גורסת מה שבנאדם לא הצליח לחסל בעצמו. ״משאית בוגדת״ הוא לוחש בזמן שהפועלים מטפסים למקומם ומתקדמים בנסיעה איטית אל פינת האיסוף הבאה.

יום אביבי מבשר את בוא הסתיו. השמש בוהקת וסיגלון חד-העלים זקוף מול רוח מזרחית שמספרת שתכף בא שרב. הרם הראש והתגאה זה דגל רמת-גן מתנופף מעליך! בנאדם יוצא להפגנה השבועית נגד ממשלה שלא מתחלפת כבר שני עשורים ובשעת לילה עם סיום ההפגנה בזמן שהוא צועד חזרה הביתה ניגש אליו זר ומציע לו דגל ״נראה לי שהרווחת את זה״ אומר לו הזר ובנאדם אוסף לידיו את הבד הזול שמחובר למקל במבוק סדוק. הדגל גדול, גדול מדי לכל קנה מידה, קפיצה מעל הפופיק ללא שום ספק.